אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא אדם חכם, אולי אפילו חכם מאוד. אנשים חכמים נחלקים לשניים, החלק הראשון הם אלו שיודעים את ערכם האישי אבל הם גם מכירים בערך זולתם, הם מבינים שהחכמה לא ניתנה לאדם אחד ושבסביבה הקרובה והרחוקה ישנם אנשים חכמים נוספים, אולי אף חכמים מהם.

אבל יש גם את החלק השני, את אלו שמבינים שהחכמה היא מנת חלקם – אבל הם חיים מתוך תפיסת עולם מעוותת שהם ורק הם החכמים ואין עוד מלבדם, ושכל אלו החושבים ומרגישים מעצמם חכמים – יתכבדו ויזוזו, כי במקרה הטוב חכמים הם לא ובמקרה הגרוע יותר הם אפילו טיפשים.

ביבי נתניהו שייך לחלק השני. הוא שייך לאותם חכמים שמבינים שהם חכמים אבל ברור לו באופן מוחלט שכל השאר לא ממש חכמים, אבל גם ברור לו שאם אותם אנשים נמנים על תושבי הפריפריה או על מצביעי הליכוד – אז הם בכלל סתם טיפשים ונבערים מדעת, שהרי הם תמיד קונים את הוירטואוזיות התקשורתית שלו והם גם ימשיכו לקנות אותה.

כשנתניהו מרגיש שהוא נדחק לפינה הוא מתחיל להילחץ וכתוצאה מכך גם להזיע, ואז קופץ לו הביבי הידוע והמוכר – שבגללו הוא מפריח סיסמאות ריקות מתוכן שהוא אפילו לא חולם לעמוד מאחוריהן.

הבחור מבין שהשיח העיקרי בבחירות הקרובות הוא שיח כלכלי וממילא הוא מנסה בניגוד לאופיו לרכב על הגל החברתי הזה.

הוא רק שוכח שמי שהיה כאן ראש ממשלה בחמש וחצי השנים האחרונות היה הוא בכבודו ובעצמו והמצב הכלכלי – חברתי הגרוע שיש בארץ נזקף אך ורק לחובתו.

את שני שרי האוצר מינה ביבי בכבודו ובעצמו, את יובל שטייניץ הוא מינה כי הוא עושה דברו בכל תחום ועניין – ממש כמו חסיד המתאבק באפר רגליו של רבו ואדמו"רו, ואת לפיד הוא מינה כדי לחסל אותו מבחינה פוליטית, כך שכל האמירות על הרס הכלכלה והזנחת החלשים הן יריקה בפרצופם של קהל הבוחרים.

אין זה סוד שנתניהו בתפיסת העולם הכלכלית שלו רואה בשכבות החלשות והמוחלשות נטל על החברה והדבר האחרון שמעניין אותו זהו מצבם הכלכלי, אבל הגיע הזמן שגם הביבי יבין שחוזקה של חברה נמדד בדאגתה לחלשים שבה, ולא בסיסמאות נבובות ומעליבות הנאמרות בתקופת בחירות.

 יום שני לפנות ערב, סמוך להדלקת הנר שישי של חנוכה, הדרכים המובילות לבית המדרש המרכזי של חסידות גור ברחוב ירמיהו מלאות באנשי החסידות הממהרים לבית המדרש כדי לראות בפעם השישית השנה את האדמו"ר מטיב את הנרות ומדליקם.

אני מתקרב למקום ורואה בנין אפור ולא גמור ששום דבר מהחיצוניות לא יכול לתאר את מה שהולך לקרות שם בחצי השעה הקרובה.

יחד עם אלפי החסידים אני ממתין שהרבי יצא מחדרו אל בית המדרש ויחל בעבודת ההדלקה. בדקות שלפני ההדלקה אני מביט אל בית המדרש כצופה מהצד ורואה מקום די חיוור ונטול גינוני מלכות כפי שניתן לראות במקומות אחרים.

וכך, תוך כדי שאני צופה בכניסת המוני החסידים אל בית המדרש – אני שואל את עצמי שוב ושוב איה עשירי החסידות ומקורבי החצר. איפה הם כל אותם המתברכים ומדוע הם לא מוזילים מכספם כדי להפוך את המקום למפואר כיאה למלכות בית גור.

ואז, ברגע שהשעון הראה על השעה חמש ושתי דקות בדיוק – יצא האדמו"ר להדלקת הנר השישי ומיד לאחר אמירת הברכות וההדלקה – החלו החסידים בניגוני המארשים המיוחדים של גור, ניגונים שנמשכו על פני עשרים וחמש הדקות הבאות כשבין לבין נשא האדמו"ר את דברי תורתו כשכל קהל האלפים עומד בדרך ארץ ובהכנעה ובעיקר בדממה של יראת הכבוד.

ממקום עומדי ממרחק לא שמעתי את האדמו"ר מברך על הנרות, אבל את שאגת ה'א-מ-ן' בשעה שסיים לומר את הברכות או את השמועס' – דברי תורתו, שמעו גם ברחובות הסמוכים.

כל אותה העת הרב'ה עומד ובוחן את קהל האלפים מצד לצד כמלך ביופיו, ומולו ניצבים האלפים כשהם בוחנים כל תנועה וכל תזוזה של רבם הנערץ, עד שלרגע היה נדמה שזו להם הפעם הראשונה בחייהם שהם רואים אותו.

יותר מכל תפסה אותי עמידתו של שלוחא דרבנן חבר הכנסת הרב יעקב ליצמן. זה אותו ליצמן ששרים, חברי כנסת, עיתונאים או אפילו לוביסטים רודפים אחריו כדי להשיג כמה דקות של שיחה איתו, כאן הוא נעמד מרגע צאת האדמו"ר ועד לסיום הניגונים כשהוא לא מזיז את עיניו ממורו ורבו ולא מפספס ולו שניה אחת של לחזות בנועם.

מזה הבנתי שאולי יש לליצמן קשרים אישיים ואולי גם תבונה פוליטית אבל מעל הכל, מקור הכח שלו זה הרב'ה, שדי לו במבט אחד כדי לסקור ולסרוק את אלפי חסידיו.

אם בכניסתי למתחם חיפשתי את הפאר וההדר, את המלכות ואת גינוניה החסידיים, בצאתי משם הבנתי שכשאתה מלך אמיתי וכשיש לך ממלכה אדירה באמת, אז אין צורך בקירות מחופים שיש או בנברשות שיורדות מהתקרה כדי להוכיח למישהו משהו או כדי לשדר מלכות.

הערה לסיום: משרד ראש הממשלה פרסם לאחרונה מכרז לתפקיד מנהל אגף פיתוח למגזר החרדי. אגף שיטפל בנושאי תעסוקה, כלכלה וחינוך בחברה החרדית. איך אומר משה גפני: "אמנם אנחנו חרדים אבל לא מטומטמים" (לתשומת לב הקורא נתניהו).